אולי אתם לא צריכים לנהל את הזמן שלכם יותר טוב

יש ימים שבהם אנחנו מגיעים לערב ולא ממש מבינים לאן היום נעלם. ויש ימים שבהם אנחנו פשוט מרגישים עם הראש מתחת למים, בתוך ים גלי וסוער.
קמנו מוקדם, עשינו דברים, עבדנו, ענינו להודעות, עברנו בין פגישות, טיפלנו בדברים בבית, אולי אפילו הספקנו לא מעט ובכל זאת נשארת איזו תחושה שמשהו רודף אחרינו. שיש עוד דברים שלא עשינו, משהו ששכחנו, מישהו שהיינו אמורים לחזור אליו. תחושה כזאת שפשוט אי אפשר להירגע.
ואז שוב עולה המחשבה: אולי אני צריך ללמוד לנהל את הזמן שלי טוב יותר. אולי אני לא מסודר מספיק, אולי אני לא באמת יעיל, כי אם הייתי בטח הייתי מספיק יותר.
בכל אופן, לי המחשבות האלה עברו הרבה בראש. בהמשך הבנתי שאולי לפני שאנחנו צריכים לנהל טוב יותר את הזמן שלנו, אנחנו צריכים להפסיק לנסות לנהל את כל החיים שלנו מתוך הראש.
המוח שלנו עובד שעות נוספות
החיים שלנו היום עמוסים במידע. הודעות, מיילים, התראות, פגישות, משימות, החלטות, רעיונות ודברים שאנחנו רוצים לזכור. אנחנו עוברים מהעבודה לבית, מהטלפון למחשב, משיחה אחת לאחרת ובכל רגע מצטברים עוד דברים שדורשים מאיתנו תשומת לב.
ובתוך כל זה יש לנו משאב מוגבל מאוד שנקרא זיכרון עבודה.
אפשר לחשוב על זיכרון העבודה קצת כמו על שולחן העבודה הזמני של המוח שלנו. זה המקום שבו אנחנו מחזיקים מידע שאנחנו צריכים כרגע כדי לעבד משהו, לחשוב, לקבל החלטה או לבצע פעולה.
הבעיה היא ששולחן העבודה הזה די קטן. מחקרים שונים מצביעים על כך שאנחנו מסוגלים להחזיק ולעבד בו רק מספר מצומצם
של פריטי מידע בו־זמנית ובכל זאת, אנחנו מעמיסים עליו בלי סוף.
לזכור לקבוע סוף סוף את התור לרופא שאנחנו דוחים כבר חודשים. לשלם על הטסט לרכב. לענות לחבר. לקנות משהו הביתה. לבקר את ההורים. לבדוק את החיוב המוזר בכרטיס. לדבר עם בן או בת הזוג על משהו שיושב לנו בראש.
לפעמים אפילו לקבוע עם חברים מרגיש כמו עוד משימה שצריך "להכניס ל־To Do List".
וכשהמערכת עמוסה, דברים מתחילים ליפול בין הכיסאות.
אנחנו מאחרים לפגישה חשובה כי הבוקר התחיל עקום, מגלים ששכחנו משהו שהבטחנו לעשות, נוסעים כבר חודש בלי לעשות טסט, או נזכרים פתאום בתור שקבענו לפני כל כך הרבה זמן שכבר שכחנו שהוא קיים.
אלה בדרך כלל לא דברים שאנחנו לא רוצים לעשות. פשוט יש יותר מדי דברים שמנסים לקבל מקום בתוך הראש שלנו בו־זמנית.
ואז תוסיפו לזה עסק
כשאנחנו מנהלים עסק, העומס הזה מקבל עוד שכבה.
לקוחות שצריך לחזור אליהם, חשבוניות, גבייה, שיווק, פגישות, ספקים, רעיונות חדשים, דברים שהבטחנו, החלטות שצריך לקבל ומשימות שאף אחד אחר לא יזכור אם אנחנו לא נזכור אותן.
בחיים האישיים, לשכוח משהו יכול להיות בעיקר מעצבן. בעסק, לפעמים יש לזה מחיר גבוה.
לקוח שלא חזרנו אליו, תשלום שלא גבינו, הזדמנות שפספסנו, משימה חשובה שנדחקה שוב ושוב בגלל הדברים הדחופים של היום.
ואולי החלק המתיש ביותר הוא שגם כשאנחנו מפסיקים לעבוד, העבודה לא בהכרח מפסיקה.
אנחנו יושבים בארוחת ערב ופתאום נזכרים במייל שלא שלחנו, נכנסים למקלחת ועולה רעיון לעסק, ורגע לפני שנרדמים המוח מחליט שזה בדיוק הזמן להזכיר לנו משהו ששכחנו לעשות בבוקר.
נראה שלמוח המסכן שלנו כבר כמעט אין רגע דל.
הראש שלנו נועד לחשוב, לא להחזיק משימות
אחד הרעיונות שנשארו איתי מהספר "לגרום לדברים לקרות" (Getting Things Done) של דייוויד אלן הוא רעיון פשוט מאוד:
הראש שלנו הוא מקום מצוין לחשוב בו, אבל מקום פחות טוב לאחסן בו את כל הדברים שאנחנו צריכים לעשות.
רובנו, כמובן, כבר מבינים את זה במידה מסוימת. אז אנחנו רושמים.
פותחים פתק בטלפון, שולחים הודעה לעצמנו בוואטסאפ, מצלמים מסך כדי "לחזור לזה אחר כך", מוסיפים משהו ליומן, כותבים במחברת, מסמנים מייל בכוכב.
הבעיה היא שאמנם הפחתנו קצת מהעומס בראש, אבל פיזרנו את הדברים בכל העולם.
הרעיון נמצא בוואטסאפ, המשימה במחברת, משהו אחר בצילום מסך, והדבר החשוב באמת נמצא באיזה פתק שפתחנו בטלפון לפני שלושה שבועות. לפעמים אנחנו אפילו זוכרים שרשמנו משהו, אבל אין לנו מושג איפה.
כאן נמצא בעיניי אחד הרעיונות החשובים אצל דייוויד אלן: לא מספיק לרשום דברים, צריך לבנות מערכת שאנחנו סומכים עליה.
מקום שאנחנו יודעים להכניס אליו דברים, אבל חשוב לא פחות, מקום שאנחנו גם חוזרים אליו באופן קבוע, מעבדים את מה שנכנס אליו ומחליטים מה לעשות איתו.
כי אם כתבתי משהו אבל אני לא באמת סומכת על עצמי שאפגוש אותו שוב בזמן הנכון, המוח שלי עדיין מרגיש שהוא צריך להמשיך להחזיק אותו. וגם אם חשבנו שאפשר לסמוך על השיטה שלנו, אבל אנחנו לא חוזרים אליה באופן קבוע, אנחנו עלולים פשוט לאבד את קו המחשבה או לשכוח לגמרי מהמשימה.
רוצים להרגיש את ההבדל? נסו 15 דקות
לא צריך לאמץ עכשיו שיטת ניהול שלמה או להוריד עוד אפליקציה. אפשר להתחיל בתרגיל קטן.
קחו דף, מחברת או מסמך דיגיטלי אחד. הפעילו טיימר ל־15 דקות ופשוט כתבו כל דבר שמושך כרגע את תשומת הלב שלכם.
בלי לסדר, בלי לתעדף, בלי לנסות לפתור.
הלקוח שאתם צריכים לחזור אליו.התור שאתם כבר חודשיים אומרים שתקבעו.השיחה שאתם רוצים לעשות עם בן או בת הזוג.הרעיון למוצר החדש.החופשה שאתם רוצים לתכנן.המסמך שצריך לשלוח לרואה החשבון.הדבר הקטן בבית שמעצבן אתכם בכל פעם שאתם עוברים לידו.
פשוט להוציא הכול.
ואז עברו שוב על הרשימה ושאלו לגבי כל דבר איזו פעולה הוא דורש:
מה הפעולה הבאה שאני באמת יכולה לעשות כדי לקדם את זה?
לא "לטפל בפנסיה", אלא "לשלוח הודעה לסוכן ולבקש את הדוח".
לא "לתכנן חופשה", אלא "לבדוק שלושה מלונות".
לא "לעבוד על השיווק", אלא "לכתוב שלושה רעיונות לפוסטים".
לא "לטפל באתר", אלא "לשלוח למעצבת את התיקונים לעמוד הבית".
ההבדל אולי נשמע קטן, אבל הוא משמעותי.
"דברים שצריך לעשות" הם לעיתים קרובות רעיונות מעורפלים שהמוח שלנו ממשיך ללעוס. פעולה ברורה, לעומת זאת, אומרת לנו מה באמת צריך לקרות עכשיו כדי שמשהו יתחיל לזוז.
והמטרה היא ממש לא לסיים באותו רגע את כל מה שכתבתם.
המטרה הראשונה היא פשוט להפסיק להחזיק את הכול בראש.
אולי ניהול זמן הוא בכלל יצירת מרחב
אנחנו רגילים לחשוב על ניהול זמן במונחים של הספק.
כמה משימות סיימתי? כמה דברים הצלחתי לדחוס ליום? האם הייתי מספיק יעילה?
וכן, ברור שאנחנו רוצים להספיק. יש לנו דברים שאנחנו רוצים לבנות, מטרות שאנחנו רוצים להגשים ואנשים שאנחנו רוצים להיות שם בשבילם.
אבל בעיניי, יש עוד דרך להסתכל על ניהול זמן.
ניהול טוב של הזמן והמשימות שלנו אמור גם ליצור לנו מרחב.
מרחב לחשוב ולא רק להגיב.מרחב ליצור ולא רק לכבות שריפות.מרחב להיות בפגישה בלי לחשוב על חמש המשימות שמחכות אחריה.מרחב לסיים את יום העבודה ולהיות באמת בבית.מרחב לפגוש חברים, להיות עם המשפחה או פשוט לשבת רגע בשקט, בלי התחושה המעיקה שיש משהו שאנחנו אמורים לעשות ואנחנו פשוט לא מצליחים להיזכר מה הוא.
בסופו של דבר, העסק והחיים שלנו לא באמת מתקיימים בשני עולמות נפרדים. אותה תשומת לב, אותה אנרגיה ואותו ראש מלווים אותנו בשניהם.
ולכן לפעמים לנהל זמן טוב יותר זה לא רק להספיק יותר.
זה ליצור מספיק סדר כדי שלא נעבור את היום מכיבוי שריפה אחת לאחרת.
לדעת מה דורש מאיתנו תשומת לב, מה חשוב עכשיו ומה יכול לחכות.
ואז לבחור איפה אנחנו רוצים להיות ולהיות שם באמת.

תגובות